ההיבט הלאומי
|
התבחין המרכזי המבחין בין העמדות הוא מידת השילוב של הדת במדינה. יש המעוניינים בהרחבה של השפעת הדת במדינה ויש הרוצים בצמצום השפעתה. אין בהכרח חפיפה בין זהותו של האדם ומידת הקפדתו על אורח חיים דתי בחייו הפרטיים לבין עמדתו ביחס לאופייה הרצוי של המדינה. ישנם, לדוגמה, יהודים המקפידים מאוד על אורח חיים דתי / אורתודוכסי/ חיים על פי ההלכה / בקיום מרב המצוות שביכולתם ותומכים בהפרדת דת ומדינה, ולעומתם יהודים חילונים / כאלה שאינם שומרים מצוות בחייהם הפרטיים, אך תומכים בשילוב מורשת ואף ההלכה היהודית בחקיקה משיקולים תרבותיים לאומיים.
מדינה מסורתית -תרבותית:
מדינה מסורתית -תרבותית:
- - מקור הסמכות במדינה הוא ציבור האזרחים.
- - מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, צריכה לתת ביטוי בחקיקה ובמרחב הציבורי למורשת היהודית במובן התרבותי והלאומי מתוך זיקה למורשת/מסורת אך ללא מחויבות להלכה.
- - מקור הסמכות במדינה הוא ציבור האזרחים.
- - למדינה ערך דתי, לכן עליה לשאוף לשלב מרכיבים הלכתיים בחקיקה ובמרחב הציבורי משיקולים דתיים.
- - בין שני היסודות, הדתי והדמוקרטי, עשוי להיווצר מתח, ולכן יש לחתור לפתרונות שונים ביניהם.
- - יהדותה של המדינה תתבטא בחיזוק/שימור האופי היהודי הדתי/הלכתי בעיקר במרחב הציבורי ובתחום המעמד האישי (שבת, כשרות, נישואין, גיור) ובשילוב המשפט העברי בחקיקה ובפסיקה.
- - מקור הסמכות במדינה הוא ההלכה היהודית, ולא ציבור האזרחים, בשונה מדמוקרטיה. חוקי המדינה ייקבעו על פי דיני התורה בכל תחומי החיים.
- - בקרב המחזיקים בעמדה זו, ישנן תפיסות שונות באשר למידת האכיפה הרצויה בפועל מצד המדינה בביתו הפרטי/במרחב הביתי של האזרח.
- - המדינה לא תהיה דמוקרטית. יחד עם זאת, יתקיימו בה מאפיינים דתיים (הלכתיים) העולים בקנה אחד עם מאפיינים דמוקרטיים
- - מקור הסמכות במדינה הוא ציבור האזרחים.
- - המדינה יהודית מבחינה לאומית, אך יש להפריד לחלוטין בין הדת והמורשת היהודית לבין המדינה/המוסדות הפוליטיים, למעט סמלים.
- - אין זה מתפקידה של המדינה לחוקק חוקים בעלי אופי דתי, להעניק שירותים דתיים או להתערב בענייני דת, אך עליה לאפשר קיום פולחן דתי פרטי.