כבר הרבה זמן לא כתבתי... לא בעקבות חוסר השראה או תחושת מיצוי הכתיבה. ישנו לחץ מטורף במערכת, בית הספר מתפקד כחדר מיון, מורים רצים מכיתה לכיתה, מתלמידה לתלמיד מנסים להצליח בכל המטלות, לעמוד בכל היעדים והמדדים, לצלוח את כל האתגרים ביחד עם התלמידים ולמענם. המטרה ברורה, אבל מכיוון שחינוך והוראה באים מהרגש אנו רוצים להספיק הכל- לא נוכל לישון בשקט אם השארנו תלמיד עם שאלה פתוחה, אם לא השגנו לתלמידה את ספרי הלימוד שהוריה לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש, לא נהיה רגועים עד שנוודא שלכל התלמידים יש את החומר לקראת המבחן הקרוב ושבאמת יש להם זמן ללמוד אליו. אני מאחל לנו המורים שנוכל להשתמש בהוראה ככלי לחינוך, להשתמש בבירוקרטיה ככלי להגשמת חלומות ולא כעיסוק מרכזי ולבסוף והכי חשוב שנעסוק רוב זממנו בילדים עצמם ובמתן תשומת הלב האישית לה הם כה זקוקים אני רוצה לצרף פה שני קטעים הממחישים באופן מיטבי את רחשי ליבו של המורה
0 Comments
|
בונה האתרשחר רגב, מחנך כיתה, מחנך לאזרחות ומגיש לבגרות תוכן עניינים
All
|