אני לא "מורה לאזרחות", אני "מחנך לאזרחות". להבדל סמנטי זה ישנה חשיבות רבה. הרי לימודי האזרחות כוללים בתוכם "לימודי שפה אזרחית" - כלומר מושגים חדשים שבני הנוער לא מורגלים אליה, אשר בתקווה יהפכו ממושגים למעשים. "חשיבה אזרחית" - חשיבה שמחד היא מופשטת מאוד (ופעמים רבות נידמית כערטילאית עבור בני הנוער) ומנגד היא ארצית-פרקטית חותרת לשינוי המציאות באופן מוחשי. חינוך לאזרחות מקרב בין העולם המצוי בו חיים הילדים, וזה חייב להיות מתוך עולמם של הילדים, דרך עולם התיאוריה וההגות אל העולם הרצוי ע"פ תפיסתם של הילדים עצמם. זוהי לא "הוראה" של זיכרון גרידא, אלא נדרשת הבנה עמוקה ואף יישום של החומר הנלמד. החינוך לאזרחות דורש מאיתנו המורים ומהתלמידים יציאה מאזור הנוחות, אקטיביזם, שינוי תפיסה, הפעלת כל חושינו והקדשת כל משאבינו לחברה בה אנו חיים. כדי להצליח במשימה של "חינוך לאזרחות" התהליך חייב להתבצע בקבוצות, בדיונים, בהתנסות, התבוננות, ניתוח, העברת ביקורת ועשייה חברתית אני מוצא לנכון להביא מספר טקסטים של אנשים חכמים ממני, מהם אני שואב השראה וכוחות לדרך. בראשם פריירה שמעניק רוח למפרשים וקורא לאקטיביזם בכיתה, נקודת המוצא שלו היא שמשרת ההוראה היא משרה שתפקידה בראש ובראשונה הוא פוליטי חינוך פוליטי ורואה בכך יתרון מוחלט ולכן גם שליחות. מפה אני עובר למיל שמקשר בין תהליך הלמידה התיאורתי לבין ההשלכות שיש לו על כלים ומיומנויות. אני ממשיך עם הובס שטוען כי חינוך לאזרחות והגות פוליטית הוא בסיס ליצירת חברה מתוקנת שבה האזרחים יודעים כיצד לציית וכיצד למשול. ואני בוחר לסיים עם שפינוזה (שלמרות שכתב הרבה מאוד זמן לפני פריירה) רק מחדד את מה שפריירה מנסה להנחיל, עד כמה חשובה הפעילות בכיתה והלימוד בצוותא
0 Comments
Leave a Reply. |
בונה האתרשחר רגב, מחנך כיתה, מחנך לאזרחות ומגיש לבגרות תוכן עניינים
All
|